ת"א 157234-09 עזבון אלבז ואח' נ' שרותי בריאות כללית (בית משפט השלום תל אביב - יפו)
בפני כב' סגן הנשיא השופט אליהו קידר
ת ו ב ע י ם
1. ***** ***** עזבון אלבז
2. *** **** אלבז
נ ג ד
נ ת ב ע
שרותי בריאות כללית
פסק דין
1. לפני תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת אשר הביאה למותו הטראגי, בטרם עת של הקטין המנוח. המנוח, יליד 17.1.02 נפטר בהיותו בן שנה וחמישה חודשים ביום 2.7.03.
2. התובע הוא עזבונו של המנוח **** **** אלבז ז"ל. התובעת היא אמו החד הורית של התובע. הנתבעת היא הבעלים והמפעילה של המרכז הרפואי לילדים "שניידר" בפ"ת והמעבידה של הצוותים הרפואיים אשר טיפלו בקטין **** **** ז"ל מלידתו ועד ליום מותו על פי הזמנים הרלבנטיים לתביעה זו.
3. לפני העידו התובעת , דר' נוימן (המומחה הרפואי מטעם התובעים- לגבי חוות דעתו ) ,דר' פעילן-רמו (מטעם הנתבעות לגבי חוות דעתה), פרופ' וייסמן- מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי שניידר, פרופ' בן ציון גרטי, מנהל מחלקת ילדים ב' בבית החולים שניידר, כמו כן הוגש התיק הרפואי של המנוח.
רקע עובדתי, טענות הצדדים וחוות דעת רפואיות:
4. המנוח **** **** ז"ל (להלן: "המנוח") נולד ביום 17.1.02. החל מגיל שלושה חודשים ועד ליום פטירתו בהיותו בן שנה וחמישה חודשים, נבדק המנוח 17 פעמים בחדר מיון של בית החולים שניידר לילדים ואושפז שם שבע פעמים עקב מחלות שונות שאובחנו בו.
5. במהלך האשפוז שהחל ביום 20.6.03 אובחן אצל המנוח גידול ממאיר מסוג נוירובלסטומה (להלן: "הגידול"), אשר השתרע מהצוואר לחזה לבטן ועד לאגן. באותו אשפוז ניתן למנוח טיפול כימותרפי בניסיון להציל את חייו ואולם ניסיון זה כשל והוא נפטר למרבה הצער ביום 2.7.03, עשרה ימים לאחר שנעשתה האבחנה.
6. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן המחלה כבר בפברואר שנת 2003, ארבעה חודשים לפני אבחון המחלה בפועל. בנוסף, הרופאים המטפלים התרשלו בכך שנתונים שחייבו בצוע בירור האם מדובר בגידול, נעלמו מעיניהם ובכך התעכבה האבחנה חודשים רבים. התובעים טוענים כי המחלה אשר הייתה בת טיפול עם סיכויי הבראה טובים, הלכה והתגברה עד למותו של המנוח.
7. התובעים צרפו חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר יורם נוימן מנהל המערך האמבולטורי האונקולוגי פדיאטריה בבית חולים שיבא וסגן מנהל המחלקה האונקולוגית ילדים. הנתבעים צרפו חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר נילי רמו רופאה בכירה במחלקת האונקולוגיה בבית חולים הדסה בירושלים.
8. בתאריכים 14.2.03-17.2.03: אושפז המנוח במחלקת ילדים א' במרכז הרפואי שניידר בשל חום, דלקת לחמיות וגרון. בבדיקה הגופנית אובחנו בלוטות לימפה מוגדלות וטחול בקצהו. רמת ההמוגלובין הייתה 10.2 אחוז לגרם. רמת ה- LDH נמצאה 1,458 יחידות (הנורמה על פי המדדים בבית החולים: 240-850) וכן רמת אנזימי הכבד AST היה 58 כאשר הנורמה הנו טווח של 7-46. נעשה צילום חזה כאשר האבחנה הייתה תסנינים בשערי הריאות דו צדדית. האבחנה הייתה זיהום ויראלי אך המנוח טופל בכל זאת באנטיביוטיקה ונמצאה הטבה.
9. בתאריכים 22.2.03-27.2.03: אושפז המנוח במחלקת ילדים ב' במרכז הרפואי שניידר בשל חום, שיעול, נזלת, ישנוניות וירידה בתיאבון. HB נמצא 9.2 גרם, רמת הפריטין (חלבון בדם המשקף את רמת מאגרי הברזל בגוף) פי 2 מהנורמה – 438, LDH – 1908 יחידות, אשר ירד בזמן האשפוז לרמת של 1,421 יחידות ולאחריה ל- 1211 יחידות בשחרור. AST- 63 יחידות שירד לרמה של 40 יחידות בשחרור. המנוח טופל במשאף ובאנטיביוטיקה ושוחרר עם המלצה למעקב נשימתי וברור האנמיה בסיום המחלה החריפה.
10. ביום 16.3.03 נבדק המנוח באשפוז יום ילדים במרכז שניידר בשל אירועים חוזרים של דלקות ריאה וצפצופים. רמת LDH- 813 נעשה צילום חזה ובו תסנינים בעיקר בלינגולה.
11. בתאריכים 19/3/03, 8/4/03, וב- 20/5/03 נבדק המונח במיון שניידר בשל חום גבוה קוצר נשימה וסטרידור. נמצאה דלקת חריפה של האוזן התיכונה מימין. נמצאו ערכי HB- 9.3 המנוח טופל באנטיביוטיקה.
12. ביום 18/5/03 נבדק המנוח עקב שיעול, קושי בנשימה, בטן תפוחה טחול וכבד מוגדלים, ערכי המוגלובין נמוכים – 8.1 גרם. התובעים טוענים כי למרות ממצאים אלו לא בוצעה בדיקת US בטן והמנוח שוחרר לביתו.
13. ביום 19.6.03 אושפז המנוח המחלקת ילדים א' בשל חום, הקאה, שלשול ישנוניות והזעות לילה בשבועיים האחרונים. בבדיקה הגופנית נמושו בלוטות לימפה קטנות צוואריות ומפשעתיות, בטן תפוחה, מלאות בבטן שמאלית עליונה וגושים לא סדירים ברום הבטן הימנית. התבצע CT כל גופי אשר הדגים גוש צווארי משמאל מ-C6 עד D3 עם חדירה למייצר ודחיקה של כלי הדם והקנה. גוש מרכזי המשתרע מהסרעפת ועד לאגן ומקיף את אבי העורקים עם הסתיידויות גסות. הערכים שנמצאו: HB- 7.9 פריטין- 438 , LDH – 2221. המנוח הועבר לטיפול נמרץ ילדים בשל אנוריה ומצוקה נשימתית. בסונר בטן נצפתה חסימת עורקי הכליה על ידי הגוש הבטני. המנוח הונשם עבר דיאליזה וקיבל כימותרפיה. בהמשך חלה הידרדרות במצבו עם פרכוסים וקריסת מערכות. המנוח נפטר ביום 2/7/03.
חוות דעתו של ד"ר נוימן:
14. המומחה מציין כי רמת פריטין גבוהה כמו שקיעת דם מוחשת עשויות להיות סמנים למחלה ממארת ובפרט לנוירובלסטומה. התובעים טוענים כי באשפוז בתאריכים 22.2.03-27.2.03, אובחן ממצא של בטן תפוחה אשר עקב בכי של המנוח היה קושי בבדיקתה. התובעים מלינים על כך שכבר בתאריכים אלו ניתן היה לזהות את המחלה שכן היו ממצאים ברורים שכל רופא סביר היה חושד בהם כמצביעים על קיומו של גידול: רמת פריטין גבוהה שהיא סימן למחלה ממארת, רמת LDH גבוה שהוא סימן לגידול, היה צורך לעשות בדיקת US או CT בטן לנסות לחפש גידול, דבר שלא נעשה על מנת להסביר את הפרמטרים הלא ברורים שנמצאו.
בנוסף רמת HB נמוכה יחסית של 9.2 אינה ממצא נדיר לילדים בני שנה אולם אינה מתיישבת עם רמת פריטין הגבוהה פי 2 מהנורמה ועל כן היה צורך לעשות בירור נוסף שלא בוצע. בשלב זה, התובעים טוענים כי המנוח היה בן 13 חודשים וכי צירוף התלונות הקליניות והממצאים הללו היו חייבים לעורר חשד אצל המטפלים על קיומו של גידול.
15. המומחה הסביר כי בנוירובלסטומה בדרגה 3 עם מעורבות בטנית וטורקאלית (בית החזה) אמפליקצייה של הגן N-NYC סיכויי ההבראה בחולים בגיל שנה נעים בין 50% ל- 70% אך אם הגידול היה מתגלה ארבעה חודשים קודם הוא היה הרבה פחות מפושט ואז סיכויי ההחלמה היו מעל ל- 70%. לאחר גיל שנה יורדים הסיכויים באופן תלול אל מתחת ל-30%.
במהלך חודשי העיכוב בגילוי המחלה נמשכה התפתחות הגידול שהתבטאה בכאבי בטן ובביקורים נוספים במיון. המומחה סבור כי המנוח סבל מהמחלה כבר מגיל שנה כאשר העיכוב באבחנה הסתיים במות הילד זמן קצר לאחר שנעשתה האבחנה בגלל מצבו הירוד בהגיעו לניתוח הביופסיה: עם מסה גידולית אדירה, הפרעות כלייתיות, אנמיה, משקל ירוד והפרעות אחרות. המומחה סבור כי מחלה זו היא אחת המחלות המובהקות שבה נמצאה תלות חד משמעית בין גיל הילד בעת האבחנה לבין סיכויי הבראתו ממנה.
16. בחוות דעתו המשלימה ציין המומחה כי הוא עומד על דעתו כי תינוק אשר מגיל 3 חודשים ועד לפטירתו בגיל שנה וחמישה חודשים נבדק במיון "שניידר" 17 פעמים ואושפז 7 פעמים היה ראוי לערוך בירור מעמיק יותר של מחלותיו ולעשות ניסיון לקשור ביניהם.
חוות דעתה של ד"ר רמו:
17. ד"ר רמו ציינה בחוות דעתה בפרק "סיכום" כי בין החודשים פברואר ויוני סבל המנוח מדלקות נגיפיות חוזרות של הריאה. אבחנה של מחלה נגיפית התבצעה על פי הנתונים הקליניים והמעבדתיים אשר עומדת בכללים של הרפואה הנכונה והסבירה. העלייה ברמת ה-LDH והפריטין אינה ספציפית לנאורובלסטומה.
בהעדר תמונה קלינית אופיינית לא הייתה סיבה לחשוד בקיומה של המחלה ו/או צורך בביצוע בדיקות לאבחונה. המנוח סבל מהמחלה בסיכון גבוה עם מהלך מחלה מאד מהיר, אגרסיבי ועמיד לטיפול שגרם למותו. אבחון נארובלסטומה בגיל 15 חודשים או בגיל 11 חודשים לא היה משנה את תוחלת חייו היות וכאשר מדובר במחלה זו בסיכון גבוה עם מדדים ביולוגים גרועים כמו שהיו למנוח – הביולוגיה של הגידול חשובה יותר מגיל המנוח.
18. ככל העולה מכתבי הטענות יש לבחון הסוגיות הבאות:
א. האם רופאים סבירים היו מאבחנים כי המנוח סובל מהמחלה קודם לאבחון בפועל?
ב. ואם כן - האם אבחון מוקדם יותר היה מונע את הסוף הטראגי?
ג. הנזק.
האם רופאים סבירים היו מאבחנים כי המנוח סובל מהמחלה קודם לאבחון בפועל?
שאלת האחריות
19. המנוח נפטר כתוצאה ממחלת הנאורובלסטומה. האם לנוכח הפעולות שבוצעו למנוח, הממצאים שהתגלו בבדיקות המעבדה, תלונות האם והתחלואים מהם סבל המנוח, אבחנות הרופאים היו סבירות או שמא רופא סביר אחר היה יכול ללמוד אחרת מאותם הנתונים ואף נוהג אחרת או נוקט בשיטות בדיקה שונות.
20. קיומה של חובת זהירות מושגית במערכת היחסים שבין הרופא לחולה הוכרה בפסיקה. חובת הזהירות הקונקרטית הוכרה אף היא כל עוד מדע הרפואה יכול היה להכיר בנזק הצפוי אותה עת חובת הזהירות הופרה. עיקר המחלוקת בין הצדדים במקרה דנן נסבה סביב הטענה בדבר אי אבחון בזמן של המחלה אשר היוותה לכשעצמה סטייה מנורמת זהירות סבירה אשר גרמה לנזק ולמותו בטרם עת של המנוח. יש לזכור כי אין להטיל על הרופא, כעניין של מדיניות, אחריות לתוצאות הטיפול אלא אך לדרכי הטיפול ברמה הסבירה בהתאם לידע המקצועי הקיים במדע הרפואה אותה עת, בהתאם לניסיונו, הספרות הקיימת ובהתאם לנורמות המקובלות.
אין לבחון מעשים או מחדלים של צוות רפואי במבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של רופא ממוצע בשעת מעשה. רופא עלול לטעות אף הוא ולא כל טעות מהווה רשלנות (ע"א 13/89 קוהרי נגד מדינת ישראל, פ"ד מה' (2) 142.)
21. ד"ר נוימן מציין בחוות דעתו כי ניתן היה לזהות עדויות חד משמעיות לקיום המחלה החל מחודש פברואר 2003 וזאת כארבעה חודשים לפני שנעשתה האבחנה בפועל. אני מקבל את חוות דעתו של ד"ר נוימן לעניין זה. המנוח סבל מערכי מעבדה של פריטין ו-LDH גבוהים, בו זמנית מאנמיה שהחמירה, היו ממצאים של תפיחות בטן, הגדלה של הטחון ושל הכבד, שלשולים, זיהומים חוזרים בדרכי הנשימה, חום , רקע של אשפוזים רבים ובדיקות.
22. בחקירתה ציינה ד"ר פעילן רמו כי, בתיק הרפואי של המנוח קיימת בדיקת מעבדה מיום 23.8.02 בו ערכי ה- LDH היו 837 בגבול העליון של הנורמה. כך גם בתוצאות בדיקה מיום 25.8.02 שנמצאו ערכים של 866, וביום 28.8.02 שנמצאו ערכים 829, וכך גם בבדיקה מיום 1.12. שנמצאו ערכים של 1082. הרופאה הסכימה כי טעות טכנית בתוצאות מעבדה יכולה להסביר תוצאה אחת חריגה אבל לא כמה. ד"ר רמו פרטה בחוות דעתה מספר סיבות אפשריות לערכי LDH גבוהים ובעדותה ציינה כי באשפוז של המנוח הייתה אבחנה של פלומניה, דלקת ריאות שבאותו זמן יכול היה להסביר את הערכים הגבוהים, נשלחו בדיקות דם ולדעתה הייתה התאמה בין מה שהרופאים חשבו באבחנתם לבין ממצאי בדיקות המעבדה ולא חשבו לבדוק כיוון אחר. היות והרופאים מצאו סיבות לעליית ה- LDH הם לא ביצעו את בדיקת האיזואינזימים.
23. באשר לערכי ההמוגלובין: ד"ר רמו ציינה כי בירור של אנמיה לא נעשה באשפוז היות ואיננו דחוף וזאת על אף רקעו הרפואי של המנוח. ד"ר רמו הוסיפה כי נמצאה בבדיקה מיום 26.2.03 בטן תפוחה. מסכימה גם שבאשפוז היה ערך פרטין גבוה של 438 יחידות וציינה כי ישנן סיבות רבות לעליית הערכים. גם באשפוז מיום 9.3 בו נמצאה רמת המוגלובין של 9.3 לא ערכו בירור על מקור האנמיה והודתה כי לא מצאה כל התייחסות לבירור האנמיה בבדיקות במיון.
24. ד"ר רמו העידה כי בדיקות מיום 18.5.03 לא היו בפניה עת ערכה את חוות הדעת ובכל מקרה היא חושבת כי באותו תאריך התחילו את הבירור בבטן למנוח. ד"ר רמו ציינה כי הבדיקה שהייתה לפניה עת כתבה את חוות הדעת הייתה מיום 20.5.03 אשר התגלתה כתקינה למעט דלקת חריפה של האוזן מימין. על פי הממצאים מהבדיקה מיום 18/5/03 עולה כי חלה החמרה במצבו של המנוח והיה מקום לאשפז אותו על פי הממצאים במקום לשחרר אותו באותו היום.
ד"ר רמו העידה כי לא ראתה את כל הבדיקות עובר לבדיקות שהתבצעו מחודש פברואר לשנת 2003. ד"ר רמו ציינה כי מאחר ואובחן הגידול אז יש להתייחס לערכים הגבוהים של הפרטין ושל ה- LDH בזיקה לגידול בדיעבד. באשר להימצאות ממצא של בטן תפוחה, הרופאה מסכימה כי היו ממצאים כבר מחודש פברואר אבל בבדיקת המישוש לא נימוש כבד או טחול או כל גוש אחר ועל כן ייחסו את הממצא של בטן תפוחה בחודש פברואר בזיקה לבעיות עיכול אצל ילדים ולזיהומים ויראליים. הרופאה הסכימה כי גידולים בבית החזה עלולים להתבטא בזיהומים חוזרים בדרכי הנשימה. באשר לערכי ה- LDH הגבוהים הרופאה ציינה כי בכל התיק הרפואי לא מצאה כל התייחסות או המלצה לערוך בירור נוסף.
25. חקירת פרופ' יחזקאל וייסמן מנהל היחידה לרפואה דחופה במרכז שניידר: ד"ר וייסמן ציין כי על פי הבדיקות היו ממצאים של בטן תפוחה והגדלות איברים כבד וטחול של עד 6 ס"מ), היו ממצאי המוגלובין נמוך ולמרות הממצאים הללו המנוח לא אושפז. ד"ר וייסמן העיד כי הממצאים מצריכים המשך בירור, ובאותה עת המנוח נבדק על ידי כירורג אשר בדק את הבטן ולא מצא סימנים חריגים, עשו צילום בטן ולא נמצא גוש כאשר הצילומים עוברים גם לביקורת של טכנאי רנטגן.
המנוח לא הגיע עם תלונות על רקע הזה אלא על רקע נשימתי והוא הופנה גם למעקב נשימתי ובדיקת האנמיה אצל הרופא המטפל ועל כן האשפוז לא היה הכרחי. אולם לגבי ההגדלה של הכבד והטחול – ד"ר וייסמן סבור כי המנוח היה זמן קצר באשפוז בגלל מחלות ויראליות.
26. עדותה של ד"ר רמו מתיישבת עם חוות דעתו של ד"ר נוימן, אני סבור כי לאור מכלול הנסיבות הבדיקות והממצאים היה ניתן לזהות את קיום המחלה כבר בפברואר 2003, וזאת על ידי בירור מעמיק יותר וביצוע בדיקות שלא נעשו במנוח. ד"ר רמו גם פרטה בחוות דעתה את התסמונת הקלינית לאבחון מחלת הנאורבלסטומה: בתינוקות ובילדים עם נאורובלסטומה בטנית ההסתמנות הקלינית יכולה להיות תפיחות או כאב בטן שלשול או עצירות. כל אלו התקיימו במנוח בבדיקות רבות בטרם אבחון מחלתו.
האם אבחון מוקדם יותר היה מונע את מותו הטראגי של המנוח? שאלת הקשר הסיבתי.
27. טוענת הנתבעת בסיכומיה כי, גם אם היה עיכוב באבחון, מותו של המנוח היה בלתי נמנע ולא העיכוב הוא זה שגרם לסוף הטראגי. גם אם היו מאבחנים את המחלה קודם לכן, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה שכן מחלתו של המנוח הייתה קשה וקטלנית וסיכוי ההחלמה בכל שלב היו נמוכים ביותר. הנתבעים מסתמכים על חוות דעתה של ד"ר רמו אשר מנתה מספר גורמים אשר משפיעים על הפרוגנוזה, כאשר במקרה של המנוח לשיטתם ידו הייתה על התחתונה.
ד"ר רמו ציינה בעדותה כי בשנים האחרונות יודעים כי לגידול עצמו בלי כל קשר לגיל יש את התכונות שלו והחלוקה שקיימת לא מביאה בחשבון את הגיל אלא את הגנטיקה שעושה את ההבדל. כאשר הילדים קטנים יותר הגידול לא מכיל את הסמן הגנטי הזה ואילו שמאובחנים מאוחר יותר אחוז הילדים שיש להם את הסמן הגנטי הוא גבוה יותר, אבל אם ילדים צעירים שלכאורה הגידול שלהם צריך להיות פחות אלים – אם הם מכילים את המוטציה הגנטית הם מתנהגים כמו המחלה האגרסיבית ביותר שנמצאת אצל ילדים מבוגרים יותר. כלומר אם יש ביטוי גנטי של N-MYC המחלה קשה יותר ללא זיקה לגיל הילד.
28. בחקירתו הנגדית הסביר ד"ר נוימן באריכות מדוע יש קשר בין עיכוב האבחון לאובדן סיכויי ההחלמה. ד"ר נוימן גם התייחס למחקר אותו הציגה ד"ר רמו בחוות דעתה , עמד על דעתו כי אם המנוח היה מאובחן בגיל צעיר יותר עומס הגידול שלו היה הרבה יותר נמוך והסיכוי היה גדל. ד"ר נוימן הסכים כי חוץ מגיל הנפגע יש פרמטרים נוספים אשר משפיעים על סיכויי ההחלמה כגון תחולת DNA שלדעתו אצל המנוח היה נמוך מראשית המחלה וכן נוכחות של הגן N-MYC אשר אוטומאטית מכניס את המנוח לקבוצת סיכון גבוה.
ד"ר נוימן התייחס והסביר כי לנפגעים שמתגלה בהם נוכחות הגן – סיכויי ההחלמה שלהם עומדים על 30% אבל בתוך הקבוצה הגדולה יש את קבוצת התינוקות שסיכויי החלמתם הנה בטווח של 50% עד 70% אם מוציאים להם את הגידול בזמן, ולקבוצה זו שייך המנוח. המומחה מציין כי הסבריו מצויים בספרות המקובלת, והוא דבק בטענה זו לאור ניסיונו המקצועי.
29. סבורני כי ממכלול העדויות התובעים הצליחו להוכיח כי סיכויי ההחלמה ממחלה זו הנם בשיעור של 30%. התרשמותי זו הנה תוצאת בחינת העדויות של המומחים מטעם שני הצדדים. ד"ד נוימן הסכים בחקירתו הנגדית כי הקבוצה הסובלת מנוכחות הגן N-MYC בעלת סיכוי החלמה בשיעור של 30% . ד"ר רמו הסכימה כי על פי המאמרים שהוצגו ישנו סיכוי החלמה בקבוצה הנ"ל בשיעורים שונים עד ל- 37.5% .
30. המסקנה מהאמור לעיל היא ככל שהיה מתבצע אבחון מוקדם יותר של המחלה הסיכויים להצילו עם מחלתו היו בשיעור של 30% לערך, לפיכך היות וקבעתי כי היה פגם האופן הטיפול והאבחון יש לפצות התובעים בשיעור של 30% מסכום נזקי העזבון כאובדן סיכויי החלמה.
ראשי הנזק:
קיצור תוחלת חיים
31. בע"א 676/10 עזבון המנוחה שרה אליהו ז"ל נ' קופת חולים לאומית (פורסם בנבו) עמד כבוד המשנה לנשיאה, השופט ריבלין על דרך חישוב הפיצויים בגין: "אובדן סיכויי החלמה":"...כבר הבעתי דעתי בעבר כי פיצוי בגין "אובדן סיכויי החלמה", אינו אלא פיצוי-לפי-סיכוי; רוצה לומר: הלכה למעשה, זהו מנגנון של הטלת אחריות יחסית "בתחפושת". בפרשת מלול (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול ([פורסם בנבו], 29.8.2010)) הבעתי עמדתי כי יש להכיר בפיצוי יחסי מסוג זה כאשר קיימת הטיה חוזרת ונשנית ביחס לאפשרות להטיל אחריות על המזיק.
אף על פי כן, נקבע בפרשת מלול כי דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה", שהשתרשה זה מכבר בפסיקה, מוסיפה לעמוד. לפיכך, במקרים של רשלנות רפואית מכירה ההלכה בזכותם של ניזוקים לקבל פיצוי בגין "אובדן סיכויי החלמה" גם מקום בו לא קיימת הטיה כאמור. למעשה, מקרים של רשלנות רפואית הם המקרים היחידים שבהם הפיצוי ההסתברותי נותר משוחרר מסייגי "ההטיה הנשנית" (ראו גם: ע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב, פס' 5-4, 9 לפסק דיני ([פורסם בנבו], 4.4.2011))....לאחרונה הגדרנו בעניין פרוטס הנזכר לעיל את אופן חישוב שיעור הפיצוי בגין "אובדן סיכויי החלמה". נפסק שם כי בין אם יחושב שיעור הפיצוי כשיעור הגריעה מסיכויי ההחלמה ובין אם יחושב שיעור הפיצוי כשיעור החמרת סיכוני התמותה, התוצאה תהא זהה – שכן שתי אפשרויות אלה הן למעשה שני צדדים של אותו מטבע...".
32. התובעים טוענים כי המנוח היה בן שנה וחמישה חודשים במותו ועל כן יש לפסוק לו סך של 1,200,000 ₪ ביחס לתקדימים אחרים שהוצגו בסיכומים לגבי נפגעים מבוגרים הרבה יותר וכן פיצוי בראש נזק כאב וסבל בסך של 400,000 ₪. מנגד, טוענת הנתבעת כי רוב סבלו של המנוח נגרם בשל מחלתו ללא זיקה לאחריות הנתבעת. הנתבעת טוענת כי סבלו של המנוח היה קצר ביותר ונמשך לכל היותר ארבעה חודשים עד לאבחון ומאותו רגע הרי שסבלו קשור למחלה ולא לרשלנות הנטענת ועל כן סבורה היא כי יש לפצותו בסך כולל בגין קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל ב- 400,000 ₪.
33. סבורני כי יש מקום בתיק זה לפצות התובעים בסכום של 800,000 ₪ הכולל הן את רכיב כאב וסבל והן את ראש נזק קיצור תוחלת החיים. סכום זה נראה בעיני ראוי מפאת גילו הצעיר של המנוח, הטיפולים הרבים שנאלץ לשאת, האשפוזים הרבים בחייו הקצרים ומכלול נסיבות תיק זה.
34. אובדן כושר השתכרות של המנוח בשנים האבודות: בהעדר מחלוקת בסך של 525,802 ₪.
35. סך הכל הפיצוי – 1,325,802 ₪. על פי דוקטורינת אובדן סיכויי החלמה הפיצוי הנו נגזרת של אחוז הסיכוי להחלמה שאבד מסיכויי ההחלמה הכלליים עובר לרשלנות המיוחסת. משקבעתי בפסק דין זה כי סיכויי החלמתו של המנוח אלמלא העוולה היו 30% ומכיוון התינוק נפטר בסופו של יום הרי שמתקבלת תוצאה כי הפגיעה נותרה בעינה בשיעור של 30%.
על כן הפיצוי בתביעה זו הנה בשיעור של 397,740 ₪.
סוף דבר:
36. הנתבעת תישא בסכום התביעה בסך של 397,740 ₪. הנתבעת תישא בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 79,548 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל.
37. הנתבעת תישא בשכר טרחת המומחים הרפואיים בהם נשאו התובעים בפועל. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום שנעשה על ידי התובעים ועד ליום התשלום בפועל על ידי הנתבעת.
38. הנתבעת תשלם הוצאות משפט הכוללות אגרות ושכר טרחת עדויות וישיבות על פי הפרוטוקולים. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום.
זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד.
ניתן היום, א' אב תשע"א, 01 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.
רשלנות בהריון
רשלנות בלידה
ראשי נזק בתביעה
תחומי רפואה
